בואו נעצור את הרכבת
הקורונה יוצאת משליטה, הסגרים, הפרנסה, הילדים, העצבים… הכול יורד מהפסים. אפשר להפנות אצבעות להרבה מאוד גורמים – אפשר להאשים את הפוליטיקאים, את "המומחים", השחיתות וכל הדברים הנסתרים מאחורי הקלעים, את החרדים, הערבים, החילוניים, החייזרים…כולם. יש גם מצב שזה נכון… אז, אם כולם אשמים אולי אפשר קצת להירגע?
כולם אשמים. חוץ ממני, כמובן. אני לא זה שמתנהג בחוסר מקצועיות, בחוסר אחריות, שעושה מה שבא לו, שמוחק את מי שלא מסכים איתו, אם הייתי ראש ממשלה הכול היה אחרת. זה מה שכל אחד אומר לעצמו. כל אחד מאיתנו ולא משנה באיזו רמה הוא משולב במערכת. מהממשלה ועד מנקה הרחובות.
זה נהדר שלכולנו אכפת. כל אחד בדרך שלו מאמין שהוא עושה מה שצריך וגם אם אנחנו אגואיסטיים, אז מה? ככה שורדים בעולם הזה. אבל כך, כל אחד רואה רק את נקודת המבט שלו מתוך תמונה גדולה ובהחלט חושב איך יהיה טוב בשבילו ול"קבוצה" שהוא מזדהה איתה. טובתן של שאר הקבוצות ושאר נקודות המבט לא באמת נלקחות בחשבון.
זה פחות או יותר המצב שלנו היום. האגו של כולנו, בכל העולם אבל במיוחד בישראל, כל כך גדול שהוא לא סופר אף אחד ממטר. במיוחד אם הוא שונה ממני. אם נהיה לגמרי כנים, קשה לנו להסתדר עם אנשים בכלל. אפילו עם אהובינו ועם עצמנו. לאגו שלנו יש תכונה מיוחדת שהוא רוצה ליהנות. זה דבר נחמד לכשעצמו אבל הייחוד הוא שהוא מוצא הנאה רק כשהיא על חשבון אחרים ולטובתו בלבד ולכן ככל שהוא גדל היכולת שלנו לסבול שונות או חוסר הסכמה יורדת והחיים שלנו נעשים לגיהינום עלי אדמות. זו הסיבה שכל המאמצים נכשלים. תראו כל מה שקורה סביבנו. סיוט. כמה שנאה אלימות ורוע. חיינו מלאים בסבל ומערכות החיים שהקמנו מתמוטטות אחת -אחת.
הגישה שלנו מהיסוד שגויה. הבריאות שלנו, הפיזית כמו גם הנפשית והרגשית, תלויה בטיב הקשרים והיחסים בין האנשים. מצד אחד האגו רוצה רק לשלוט ולנצח מצד שני הרעב בלב לחיוניות, לרגש, לחמצן גובר והולך ושום דבר לא עובד.
בואו נסכים שאי אפשר לחיות ככה יותר. אי אפשר לשנות אנשים, הדעות שלנו תמיד יהיו שונות וחלוקות וזה בסדר. מה שחסר לנו הוא רק חיבור. כשאנשים יודעים ומבינים שהם תלויים וקשורים אחד בשני אז אפילו מלית ברירה הם מתקרבים כבני אדם ועובדים ביחד, כמו אחים במשפחה. את השנאה נכסה באהבה. לפחות לא נאחל רע אחד לשני ונרגיש מיידית הבדל. נוכל לנשום עמוק, נעצור את הרכבת מליפול לתהום ונתחיל להבריא.
